קצת עליי:
הילה,בת 41, עובדת סוציאלית, נשואה + 2 ילדים (5,7). עברנו לגור בנגב המערבי, מתוך אהבה ל - אותם "95% גן עדן" שראש מועצת שער הנגב ז"ל, אופיר ליבשטיין, נהג לומר.
מקום יפהפה עם אנשים מיוחדים, טבע מהמם ותחושת קהילה מרגשת. עם התקדמות המלחמה חשתי תחושת פחד בנוגע לעתיד המדינה. המשפט של בני הקטן במהלך הפינוי צרוב לי באוזן: אמא, אפשר לחזור הביתה, שיהיה צבע אדום אבל בלי מלחמה? המשפט הפשוט הזה מבטא את תמצית המורכבות בה אנו מצויים - נירמלנו את הלא נורמלי ולימדנו ילדים שצבע אדום זה חלק משגרת החיים. אחרי טבח בסדר גודל היסטורי, אנו חייבים לעשות את כל שניתן כדי להבטיח לנו ולילדינו עתיד אחר. לכן, החלטנו להתאגד יחד, תושבים והתארגנויות שקמו לאחר המלחמה שמרגישים שהקול שלהם חייב להישמע ולהשפיע. כיום, אני גרה ברמת גן, וטרם חזרתי לעוטף, ונלחמת על הבית של כולנו מכאן, יחד עם חבריי למאבק שחזרו לביתם בנגב.

לאורך הפעילות, הרגשנו שקולנו לא משפיע מספיק, כמו של תושבי הצפון המפונים, בקרב מקבלי ההחלטות המדיניים והצבאיים. דוגמא מובהקת לכך היא שאמנם החזירו את רוב תושבי הנגב המערבי לביתם, אך להבדיל לא מאפשרים להפעיל את הרכבת (מחשש לירי במהלך הנסיעה ומתוך הבנה שאין אך להגן על הנוסעים במהלך הנסיעה) שזו דוגמא מובהקת לכך שאין עדיין ביטחון באזורנו וגם לא ברור מתי הוא צפוי להגיע.
ברמה האישית והקהילתית יש קושי גדול להתחיל בתהליכי ריפוי שהחטופים לא שבו וכן שחמאס עדיין שולט ברצועה. לכן, הפוקוס של העשייה שלנו הוא ביטחוני. ביטחון אמיתי הוא בסיס לחיים שעליהם אפשר לבנות עוד קומות רבות של שיקום ועשייה.
לאור התובנה הזו, אנו בונים שיתוף פעולה יחד עם פורום המפקדים במילואים שהוא פורום של אנשי צבא וביטחון שלמעשה נתנו ביסוס מקצועי לדרישות האזרחיות שלנו, שהאירו את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות לאסטרטגיית המלחמה בדרום ולאתגריה. נקודת הקצה של שיתוף פעולה זה: הוא קידום היוזמה של תוכנית האלופים בראשותו של גיורא איילנד שאנחנו לשמחתנו עומדים מאחורי דחיפתה. יוזמה צבאית שנמצאת על שולחנם של מקבלי ההחלטות ואמורה לתת מענה לתקיעות המאפיינת את אסטרטגיית הפעולה ברצועת עזה, הן מבחינת הסרת האיום והן מבחינת מינוף ההישג לטובת עסקה לשחרור החטופים.
https://www.mako.co.il/news-military/2024_q3/Article-32312f632e91291027.htm